מובא בכתבי האר"י הקדוש (עץ חיים שער ג' פרק ב') שאין אדם דומה לאדם אחר מיום בריאת האדם והלאה, ואין אדם אחד יכול לתקן מה שעל חברו לתקן. כלומר שלכל אדם יש את היעוד והתפקיד המיוחד שלו, את התיקון שעליו לתקן בחייו, אותו ענין ייחודי שבעבורו ירדה נשמתו לעולם. תורת הקבלה מלמדת אותנו שכל תנאי החיים של האדם בגשמיות וברוחניות, הטובים והרעים, כולם ניתנו לו כפי השייך לתיקון עולמו. רק ע"י תנאים אלה יגיע האדם  לייעודו ממש. אפילו המצבים הקשים בחיי האדם, גם הם אמצעים שניתנו לשם כך. ידוע שאין רע יורד מן השמים והכל לטובת על מנת שיוכל לתקן את עצמו.

אברהם אבינו, ראש לכל המאמינים, גדל בביתו של תרח אביו, גדול מפיצי העבודה הזרה בזמנו. דווקא ממקום שהיה מקור הטומאה והזוהמה צומח אברהם אבינו ומגיע אל כל המדרגות הגבוהות אליהן הגיע. דווקא מתוך החושך הגדול של נסיבות חייו הראשוניות מתחיל אברהם אבינו לא רק את תיקונו עצמו, אלא את תיקונו של עולם שלם.

בזוהר הקדוש כתוב - אמר רבי אלעזר, לך לך, לך היינו לעצמך, כלומר, לתקן את עצמך, לתקן את המדרגה שלך. לך לך, כי אין לך להימצא כאן בין הרשעים הללו, הזוהר מראה שהציווי שניתן לאברהם אבינו היה ללכת לתקן את עצמו, להשלים את המדרגה שלו. הוראה זאת של ה' לאברהם, היא לכל אחד ואחד כיצד לנהוג במהלך החיים, אך אפשר להיות אברהם אבינו.

אברהם אבינו לא רק שסלל עבורנו את הדרך לתיקון השלם, אלא שהוא עצמו גם מסמל את הנשמה של כל אחד מאתנו. לכן הציווי של לך לך חייב להדהד בתודעה של כל אדם החפץ בעבודה רוחנית אמיתית, עבודת הדבקות בבורא, עבודת התיקון של נשמתו.

כתוב בספרים הקדושים לך לך - אל ייעודך, אל תיקון נשמתך, שזהו עיקר תפקידו של היהודי בעולם. הציווי של לך-לך הוא הוראה לכלל ישראל, זרעו של אברהם. לכל אחד מבני ישראל יש טבע ותכונות נפש המיוחדים לו. יש כאלו עם תכונות טובות יותר ויש כאלה הנגועים בכעס, תאווה או גאווה, הכל לצורך התיקון האישי. על כל אחד מאתנו מוטלת העבודה לצאת מארצך ומולדתך ובית אביך, לצאת מאותם התנאים והתכונות הטבעיות שלנו. כל המקרים, כל הניסיונות וכל התכונות באופיינו ניתנו ע"י מסובב הסיבות על מנת שנזכה לתקן את עצמנו.

הציווי נאמר בלשון הליכה כדי שנבין היטב שתפקידנו ללכת ולהתקדם תמיד בדרך אל יעודנו. הכלל הוא, שבעבודת הבורא אסור לאדם לעמוד על מקומו ותמיד צריך להיות הולך ומתקדם, בכל רגע ורגע, בכל שנה ושנה. שלא כמו בעניינים גשמיים שאפשר לעצור ולעמוד במקום, בעניינים רוחניים אם אדם עומד במקומו זה כבר נחשב לו לירידה. הקב"ה הורה לאברהם אבינו את הדרך לכלל ישראל, שמחויבים תמיד ללכת, להתקדם ולתקן בדרך את כל מה שיש לתקן עד הגעתם אל תכליתם הגמורה בעולמם.

כתוב בפרשה - לֶךְ-לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ, ולפי ההיגיון סדר היציאה הוא הפוך, קודם יוצאים מהבית,  אחר כך מהמולדת ורק לבסוף מהארץ. אלא שהתורה באה ללמד אותנו דבר חשוב לגבי סדר העבודה של התיקון הנ"ל. כאמור, חומר העבודה הוא המידות ותכונות הנפש שיש בכל אחד מאתנו.

יש אצל האדם מדות רעות המושרשות מצד הארץ שהוא נמצא בה. כמו שכותב הרמב"ם  בהלכות "דרך ברייתו של אדם להיות נמשך בדעותיו ובמעשיו אחר רעיו וחבריו ונוהג כמנהג אנשי מדינתו", בדרך הטבע, נדבקים באדם אותם הליקויים שיש באנשי מדינתו. אלא שליקויים אלו אינם מושרשים כל כך עמוק וקל יותר לעוקר אותם.

על כן הציווי הראשון הוא "לֶךְ-לְךָ מֵאַרְצְךָ"  מהמידות הרעות שנדבקו בך מצד ארצך. כל מי שחי כמה שנים מחוץ לארץ מולדתו, יכול להעיד שאכן כך הוא, כי כעבור פרק זמן מסוים, יש התנהגויות מסוימות שפשוט נושרות מהאדם כמו עטיפה חיצונית ועל כך מדובר כאן.

אולם, יש מידות רעות הבאות בתורשה מצד המשפחה והן מושרשות כבר יותר עמוק. על זה מגיע מיד הציווי השני "לֶךְ-לְךָ... מִמּוֹלַדְתְּךָ" תכנס עוד רובד פנימה ותקלף מעליך את השכבה שבאה לך מצד טבע משפחתך, מצד הירושה שקיבלת מביתך במהלך חייך.

אבל גם שם אל תעצור, כי יש עוד רובד יותר פנימי ואלה הפגמים הנמשכים מההורים שלנו, שהם פגמים הטבועים בדם שאותם קשה ביותר לעקור. על זה בא הציווי "לֶךְ-לְךָ... מִבֵּית אָבִיךָ"

יוצא מכל זה שעל האדם להתנער לא רק מכל המידות הטבועות בו מצד אביו ואמו ומצד משפחתו, מדות המונעות אותו מלהגיע לתכלית, אלא גם מהמידות הרעות שקולט מסביבתו. מסופר על אדם אחד שהגיע אל האדמו"ר מאפטא, והתלונן שפוקדות אותו מחשבות רעות בענייני אמונה. אמר לו האדמו"ר מאפטא, מחשבות אלו אינן שלך, אלא של שכנך הסובל מהרהורים באמונה, ואתה נדבקת ממנו מחמת שכנותך עמו.       

על כן הציווי בא בסדר הפוך, מתחיל מהקל אל הכבד. הסדר הנכון של העבודה הוא קודם לפרוש מן המידות הרעות שבאות מצד הארץ, שהם הקלות יותר. אח"כ מהמולדת ולבסוף תוכל גם לפרוש מאלה הבאות מצד אביך. כל זאת, כדי שנגיע אל התכלית הנרצית "אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ"  ארץ מייצגת את הרצון, שכתוב שנקראה ארץ כי "רצתה לעשות רצון קונה", שנגיע לרצון האמיתי, תכלית העבודה, הדבקות בה'.

אולם, אי אפשר ללכת מיד אל הארץ אשר אראך, שכדי להגיע למדרגה הראויה הזאת, צריך לצאת מכל המידות הרעות ששקוע בהן, מארצך וממולדתך ומבית אביך. הרצון אינו יכול להיות נקי וטהור, אם יש בו עדין נגיעות שונות של מידות לא מתוקנות ודעות ישנות וכוזבות.

במיוחד בדורנו חשוב להבין עניין זה, כי כשאנו כבר זוכים להתעוררות הלב אל עבודת השם, רבים מאתנו חווים עדיין המון מחשבות טועות, המון בלבולים וספקות. צריך לראות איזה הם הבאים מצד מה שיש לנו בפנים ואיזה מהם באים מצד הסביבה שלנו. משום שבדורנו ישנו מסר כללי של חוסר אמונה ורצונות מקולקלים באוויר, וכמו הסיפור על האדמו"ר מאפטא, לא תמיד אנחנו אשמים, אלא שהשפעת הסביבה קשה וחודרנית. לכן כתוב כי הבחירה היחידה כמעט שיש לאדם, היא הבחירה באיזה סביבה לחיות. יחד עם זאת אין באפשרות של כל אחד מאתנו לעקור את ביתו ולשנות את מקום מגוריו ואולי דווקא במקום מגוריו הוא צריך ליצור סביבה טובה יותר. רק חשוב שנדע, עם מה אנחנו מתמודדים ושאנו חייבים לעשות ברור והתבוננות תמידית, על מנת לשרש מאתנו את כל הפסולת הזאת, כדי שכל אחד לחוד וכולנו ביחד נוכל

צריך לדעת כי התורה היא נצחית. היא לא מדברת רק על חרן וכנען של פעם, היא לא מדברת רק על אברהם של פעם. היא מדברת על היום, על הדור שלנו, פה ברחובות שלנו, שעבודת האלילים שלנו זה הכסף, החפצים, הכבוד, וקרירה... זה עבודת אלילים על היום, ביחס דורו של אברהם שעבדו אבנים ועצים. הדור שלנו נקרא דור השקר, וכולם יודעים את זה בפנימיות. כי באמת האדם לא נמדד לפי הכסף שלו, או לפי התוצאות המבחן פסיכומטרי.

מי שמצליח לצאת  ולעשות את אשר עשה אברהם,  בכל מדרגה ומדרגה שהאדם עולה, אסור להיתקע  בשום מדרגה, צריך להיזהר מהתחושה הטובה שהגעתי למקום ואני מרגיש טוב. אינסוף אין לו גבול. זה המסר העיקרי מהפרשה-  ללכת, תמיד ללכת. ללמוד ולדעת מה התכלית של קיומנו ולא לעצור, ללכת אל עבר התכלית, לעלות בסולם הקדושה.

ומי שהולך בדרך של אברהם אבינו, יכול להגיע גם כן אל כל המדרגות שהגיע אליהן אברהם. אברהם אבינו פעל כך עד שנדבק בבורא ונהיה מקור הברכה לכל העולם כולו. כמו שכתוב -  וֶהְיֵה, בְּרָכָה. וַאֲבָרְכָה, מְבָרְכֶיךָ, וּמְקַלֶּלְךָ, אָאֹר; וְנִבְרְכוּ בְךָ, כֹּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה. אברהם טיפס במדרגות האמונה עד שנהיה גדול המאמינים. בלבנו צריכה לפעם האמונה שכל הנסיבות, כל המקרים וכל הניסיונות הם לטובת תיקונה של הנשמה ותיקונו של עולם, והכל, הכל לטובה!!!